נתניהו מול טראמפ: משחק השחמט של המנהיג הישראלי מול הנשיא האמריקני חסר המעצורים
מאת: רמי יצהר Rami Yitzhar “עניין מרכזי” | 28 בפברואר 2025, 23:59 שעון החוף המערבי
התמונות מהבית הלבן של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ משפיל את נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, זורק אותו מהחדר הסגלגל ומאיים לנטוש אותו למלחמתו לבד, נחרטו בזיכרונו של כל מנהיג עולמי – ובמיוחד בראשו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. “נתנו לכם 350 מיליארד דולר ואתה לא אומר תודה?” הטיח טראמפ בזלנסקי ב-28 בפברואר 2025, בעוד סגנו ג’יי די ואנס מוסיף: “שמעת פעם אמרת תודה אחת?”. זלנסקי, נרעד ועזוב, הפך לסמל של מה שקורה למי שמתריס מול טראמפ – או סתם לא נרדם בקו שלו. עבור נתניהו, שצפה בדרמה הזו מהצד, השאלה אינה רק מה המשחק של טראמפ, אלא כיצד הוא, כמנהיג ותיק ומנוסה, יוכל לנווט מול הנשיא האמריקני חסר המעצורים הזה בעתיד הקרוב. כתבה פרשנית זו נכנסת לעורו של נתניהו – פסיכולוגית, טקטית, פוליטית ואסטרטגית – ומנסה לפענח את החישובים שלו מול טראמפ 2.0.
התובנה הפסיכולוגית: טראמפ כמראה מעוותת
נתניהו, פסיכולוג חובב בעצמו ומנתח אנושי חד, בוודאי רואה בטראמפ שילוב של מוכר ומפתיע. שניהם חולקים תכונות דומות: אהבה לדרמה, נטייה להפוך כל מפגש לבמה אישית ויכולת להפוך אויבים לכלי משחק. אך בעוד נתניהו משתמש בשתיקות מחושבות ובדיפלומטיה מתוחכמת, טראמפ פועל כמו פטיש כבד – ישיר, תוקפני ובלתי צפוי. התקרית עם זלנסקי חשפה צד בטראמפ שנתניהו מכיר היטב מהקדנציה הראשונה – אך כעת הוא מבין שזהו טראמפ ללא רסן, נשיא שחזר ללא חובות פוליטיות וללא מעצורים.
במוחו של נתניהו, התמונה ברורה: טראמפ הוא נרקיסיסט שדורש נאמנות מוחלטת ומגיב בזעם לכל סימן של חוסר כבוד. זלנסקי נפל במלכודת כשניסה להגן על עמדתו במקום לשחק את המשחק של “תודה, אדוני הנשיא”. נתניהו, שמכיר את טראמפ שנים, יודע שמולו אסור להראות חולשה – אבל גם אסור לעורר את חמתו. הוא בוודאי חושב לעצמו: “אני לא זלנסקי. אני לא אגיע לבית הלבן בלי לדעת בדיוק מה אני מקבל.”
החישוב הטקטי: לחמיא או להתריס?
נתניהו עומד בפני דילמה טקטית מיידית: איך להתנהל מול טראמפ בעידן שבו הבריתות המסורתיות מתערערות והאינטרסים הישראליים תלויים יותר מתמיד בתמיכה אמריקנית. התקרית עם זלנסקי מלמדת אותו שני לקחים. הראשון: טראמפ לא סובל ביקורת, גם לא מרומזת. השני: הוא מוכן להקריב בעלי ברית על מזבח האינטרסים שלו – או האגו שלו. עבור נתניהו, שספג ביקורת מבית על ניהול היחסים עם ממשל ביידן, הלחץ כפול: הוא חייב לחזק את הקשר עם טראמפ, אבל בלי להיראות כמי שמתרפס.
הטקטיקה של נתניהו, כפי שסביר שיחשוב עליה, תהיה שילוב של חנופה וחישוב קר. הוא ירבה להחמיא לטראמפ – “המנהיג החזק ביותר בעולם,” “מי ששינה את המזרח התיכון עם הסכמי אברהם” – תוך שהוא נמנע מלהציב דרישות ישירות שעלולות לעורר התנגדות. במקום זאת, הוא ינסה להציג כל בקשה כ”ניצחון משותף”. לדוגמה, אם ישראל תרצה תמיכה נוספת נגד איראן, נתניהו עשוי לומר: “רק אתה, דונלד, יכול להבטיח שהעולם יראה את הכוח שלנו יחד.”
הזווית הפוליטית: חיזוק הבית מול חוסר היציבות
מבחינה פוליטית, נתניהו רואה בטראמפ הזדמנות וסיכון. מצד אחד, הברית ההדוקה שלו עם טראמפ בקדנציה הראשונה – שהניבה את העברת השגרירות לירושלים ואת ההכרה בריבונות ברמת הגולן – היא נכס שהוא יכול למנף מול הציבור הישראלי. התמונות של זלנסקי המושפל עשויות לשמש אותו כהוכחה ש”אני יודע לנהל את טראמפ, בניגוד לאחרים.” הוא יוכל לטעון שהניסיון שלו והקשר האישי עם הנשיא האמריקני הם מה ששומר על ישראל חזקה.
אך יש גם סיכון: טראמפ הבלתי צפוי עלול להפוך את הברית הזו לחרב פיפיות. אם טראמפ יחליט, כפי שרמז עם זלנסקי, להפחית את המחויבות האמריקנית לבעלי ברית, נתניהו עלול למצוא את עצמו תחת לחץ פנימי מהאופוזיציה – “מה שווה הידידות שלך עם טראמפ אם הוא משאיר אותנו לבד מול איראן?” הוא יצטרך להוכיח שהוא יכול להשיג תמיכה קונקרטית, כמו סיוע צבאי או הסכמות דיפלומטיות, ולא רק מחמאות ריקות.
הראייה האסטרטגית: משחק ארוך טווח במזרח התיכון
ברמה האסטרטגית, נתניהו מבין שהתקרית עם זלנסקי היא חלק ממשחק גדול יותר של טראמפ – נסיגה מהובלה עולמית מסורתית לטובת דיפלומטיה של “עסקאות”. הוא בוודאי שואל את עצמו: אם טראמפ מוכן לזרוק את אוקראינה לפוטין, מה יעשה עם ישראל מול איראן או חמאס? התשובה, כפי שסביר שנתניהו רואה אותה, תלויה ביכולתו להפוך את ישראל ל”עסקה” שטראמפ לא יוכל לסרב לה.
נתניהו עשוי לנצל את המצב לטובת ישראל על ידי הצעת שיתוף פעולה שמתאים לחזון של טראמפ. לדוגמה, הוא יכול לדחוף להרחבת הסכמי אברהם – עסקה שטראמפ יוכל להתהדר בה כ”שלו” – תמורת ערבויות ביטחוניות נגד איראן. במקביל, הוא יצטרך להיזהר מהימור יתר: אם טראמפ יחליט לפתוח בדיאלוג ישיר עם טהרן, כפי שעשה עם קים ג’ונג און, נתניהו עלול למצוא את עצמו בצד הלא נכון של המשוואה.
במזרח התיכון הסוער, נתניהו גם יחשוב על השכנים. מצרים, שסירבה לשלוח את הנשיא א-סיסי לבית הלבן וזיהתה את המלכודת מראש, היא שותפה שקטה שנתניהו ירצה לשמור קרובה. סעודיה, שחולמת על נורמליזציה עם ישראל, עשויה להפוך לכלי משחק נוסף בידיו – הצעה לטראמפ ש”רק אתה יכול לסגור את העסקה הזו.”
העתיד: שחמט מול כאוס
נתניהו, שחקן שחמט ותיק, יודע שהמשחק הזה שונה מכל מה שפגש בעבר. טראמפ אינו יריב שמשחק לפי כללים קבועים; הוא משנה את הלוח תוך כדי תנועה. בראשו של נתניהו, התוכנית ברורה: להישאר קרוב, לרצות את האגו של טראמפ ולשמור על ישראל כשותפה שלא ניתן להחליף. הוא יצטרך להיות זהיר יותר מתמיד – לא להיראות כזלנסקי השני, אבל גם לא להפוך למשת”פ חסר עמוד שדרה.
התוצאה הסופית תלויה ביכולתו של נתניהו לרקוד את הריקוד הזה: להחמיא כשצריך, להתריע כשחייב ולשמור על קלפים בשרוול. כי מול טראמפ חסר המעצורים, כל טעות עלולה להפוך את הברית ההיסטורית בין ישראל לארה”ב ממגן למלכודת – ונתניהו יודע שזה משחק שהוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיד.
״עניין מרכזי״
