ללא כותרת

שלוש שנים וחצי חלפו מפרוץ הקורונה לחיינו, אבל נראה שתחום המסעדנות טרם התאושש ממנה. ואם נדמה היה שאור הבהב לרגע בקצה המנהרה – הגיעו יוקר המחיה, המהפכה המשפטית והמצב הביטחוני המעורער, והנחיתו מכות נוספות על התעשייה.

שפים ומסעדנים רבים שעימם שוחחנו לצורך הכנת כתבה זו העדיפו להישאר בעילום שם, ואחרים דיברו בגלוי. כולם העידו שעסקי המסעדנות בישראל נמצאים כיום מול שוקת שבורה, עם רווחיות נמוכה וסיכויי הצלחה כמעט אפסיים. והסטטיסטיקה? היא מעידה שכל מסעדה שנייה שתיפתח ב־2023 תיסגר בתוך שנתיים.

רשימה חלקית של מסעדות שנסגרו לאחרונה ממחישה את ממדי המשבר: רק השבוע נסגרה מסעדת "טנדורי" של רינה פושקרנה, שפעלה בכיכר דיזנגוף במשך 42 שנה והיתה המסעדה הוותיקה בישראל. מסעדת "שאראק" נסגרה בסוף השבוע שעבר, ואף שזכתה לביקורות מהללות היא לא שרדה את עבודות הרכבת הקלה שאינן מסתיימות בתל אביב. וגם: "זלמניקו" ביפו, "קוקו במבינו" של השף טום אביב, מסעדת הבשרים "הלופט" בראשל"צ שנסגרה אחרי 22 שנות פעילות, "פיפיז" האסיאתית משוק לוינסקי, הביסטרו הצרפתי היוקרתי "מייזון קייזר" בשדרות רוטשילד, "ווייס" המוערכת של השף גילי דהן, ועוד, במרכז וגם בפריפריה.

שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות, מתאר תמונה קודרת: "מתחילת השנה הענף כולו חווה ירידה קשה בהזמנות ובהכנסות, בסדר גודל של 40% ויותר. מדובר בשלושה פרמטרים שעובדים כרגע נגדנו: המצב הביטחוני, הכלכלי והחברתי. העניין הכלכלי הכי משמעותי, כי לציבור קשה לעמוד במחירים של המסעדות כיום, במיוחד כי מדובר בסך הכל במותרות. אז מגיעים פחות למסעדות, או שמגיעים רק להפי־האוור, או רק כדי לשתות ולנשנש, לא לאכול ממש.

רשימה חלקית של מסעדות שנסגרו לאחרונה: השבוע נסגרה מסעדת "טנדורי", בשבוע שעבר "שאראק". וגם: "זלמניקו" ביפו, "קוקו במבינו", מסעדת הבשרים "הלופט" בראשל"צ, "פיפיז", הביסטרו הצרפתי "מייזון קייזר", "ווייס" של השף גילי דהן, ועוד

"אבל נראה שהבעיה האמיתית שלנו היא הדכדוך השורר כרגע בציבור, והתעשייה שלנו מתכתבת עם שמחת חיים. אנשים צופים בחדשות, רואים מה קורה במדינה, ולא בא להם לצאת ולבלות. הם מעדיפים להישאר בבית ולעשות משהו אחר. ואם בא להם רק לאכול משהו טוב, בלי לצאת למסעדה, הם תמיד יכולים להזמין מוולט".

דווקא המחאה נגד הרפורמה המשפטית יצרה בעיה בלתי צפויה, באחד ממוקדי הרווח המשמעותיים ביותר של תעשיית המסעדנות – והיא הפעילות במוצ"ש. בעקבות חסימתה הכמעט מלאה של תל אביב במוצאי שבת, השף חיים כהן הודיע שהוא שוקל לסגור את המסעדה שלו, "יפו תל אביב", במוצ"ש. כמוהו גם השף יובל בן נריה עם מסעדת "A" היוקרתית, שכתב בחשבון האינסטגרם שלו:

"ימי שבת בתל אביב השתנו. אנחנו משתנים. ולכן, לאור מיקומה של המסעדה על ציר ההפגנות המרכזי – קיבלתי החלטה לאפשר לאורחים ולצוותים שלנו להתפנות בערבי שבת. המשמעות היא שמעתה ועד להודעה חדשה מסעדת A תעצור כניסת אורחים במוצ"ש בשעה 20:30 והעסקית תוגש עד השעה 18:00. זה הזמן לדמוקרטיה. זה הזמן שלכם". מאוחר יותר הודיע השף בן נריה כי המסעדה פתוחה כרגיל במוצאי שבת, ואף נתן הנחות מיוחדות למפגינים בקפלן.

ואילו מסעדת "מסה" היוקרתית תלתה בירידה בהכנסות במוצאי שבת את סגירתה לצמיתות, אחרי 18 שנות פעילות.

"מוצ"ש זו בעיה גדולה, מפני שבסופי שבוע המסעדה יכולה לייצר 40% מהרווחיות שלה", מסביר ברמן. "כשהיו גם הפגנות בימי חמישי הפגיעה הוכפלה. לפעמים עדיף לבעלים לא לפתוח בכלל את המסעדה ולהפסיד פחות כסף על ערב שנראה אבוד מראש".

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפני הקורונה הפדיון בענף המסעדנות לבדו ב־2019 היה 21 מיליארד ש', והיו בו כ־200 אלף עובדים, שהם כמעט 5% מהמשרות במשק הישראלי.

עוד צוין באותו דו"ח של הכנסת, כי שיעורי ההישרדות של עסקים בענף זה נמוכים משיעורי ההישרדות בכלל ענפי המשק. בשנה הראשונה נסגרו כ־23% מהעסקים בענף זה, לעומת כ־13.5% בכלל הענפים. לאחר חמש שנות פעילות נסגרו כ־68% מהעסקים, לעומת כ־45% בכלל הענפים, ולאחר 15 שנות פעילות נסגרו כ־87.5% מהעסקים. קרי – עסקים בענף המסעדנות מתאפיינים בסיכון גבוה ובתחלופה גבוהה גם בשנים רגילות, אם יש בישראל בכלל כאלה.

אבל אז הגיעה תקופת הקורונה, שהיתה הגרועה מכולן, וריסקה מסעדות רבות: מתחילת 2020 ועד עתה נסגרו ברחבי ישראל קרוב ל־4,300 מסעדות, רובן באזור המרכז, מתוך כ־15 אלף מסעדות הפועלות בישראל. בגל הראשון של המגיפה ההכנסות מתחום ההסעדה ירדו ב־60%. מאז הושבו בערך 40%, אבל 20% עדיין חסרים. לרגע, עם סיום הקורונה, נדמה היה שהכסף הגדול חוזר לעולם המסעדנות, אך בדיעבד התברר שהאופוריה היתה מוקדמת מדי. ההערכות כיום הן שמתחילת השנה ההכנסות בתחום ההסעדה והאירוח ירדו שוב בשיעורים שבין 15% ל־40%, ויש מסעדנים שמדווחים גם על ירידות של עד 80%.

למה זה קורה? אולי מפני שגם כשמסעדה מלאה והכסף זורם – ההוצאות עולות על ההכנסות, והרווחיות הנמוכה של הענף משאירה מעט מאוד סיכוי לרווח.

"אנשים רואים מסעדות מלאות וחושבים שהמסעדן מתעשר. אז בוא אספר רק על המשכורות שאנחנו משלמים", מסביר בעלים ושף מוכר של מסעדת יוקרה במרכז תל אביב. "מנהל מסעדה צעיר, נאמר בן 27-26, יכול להגיע אצלי להכנסה נטו של 15 עד 17 אלף שקל בחודש. אם הוא היה הולך לרפואה, כמה זמן היה לוקח עד שהיה מרוויח את הסכומים הללו? אבל בזה לא סיימנו. היום סודאנים, אריתראים, כל מי שמוכן לשטוף כלים, יכול להגיע אצלנו ל־800 שקל נטו למשמרת. ועדיין חסרים לנו עובדים. אתם מכירים עוד מישהו שמרוויח 800 שקל נטו ביום עבודה?"

אבל בסוף אתה מגלגל את כל ההוצאות על הסועד.

"נכון, ואחר כך הסועדים שואלים למה החשבון כל כך גבוה. אבל אני אגלה לכם את הסוד: היום במסעדה בתל אביב, לא מסעדות זולות או מסעדות פועלים, אלא מסעדה נחמדה מהסוג שזוג יוצא אליה כדי לבלות או לחגוג – אם אתה לא משאיר בה לפחות 250 שקל לסועד, המסעדה הפסידה עליך כסף".

גם השפית אביבית פריאל, בעלת המסעדה "אוזריה" בשוק לוינסקי, מתארת מצב דברים עגום למדי. "בתקופת הקורונה היינו מרוסקים. כשהמגיפה נגמרה, זה היה תור הזהב שלנו. כולם יצאו מהבתים ורצו לבלות, לאכול ולשתות, אולי כדי לפצות את עצמם על ימי הבידוד והסבל. אבל לצערנו זה נפסק, ומתחילת השנה אנחנו מבחינים שחל מפנה ממשי לרעה. פחות ופחות אנשים יוצאים לבלות, וגם אלה שמגיעים – זה נראה כאילו הם ממש מקפידים על כל שקל שהם מוציאים במסעדה, כנראה בגלל יוקר המחיה. כאילו לא מדובר באותו קהל".

אולי זה קשור לכך שהעליתם את המחירים לאחרונה?

"כן, לצערי לא היתה לנו ברירה, כי הכל מסביב התייקר מאוד. למזלי יש לי מלאי של יין שקניתי בשנה שעברה, אז אני עוד יכולה למכור אותו במחירים הישנים, אחרת גם הוא היה עולה יותר. בגלל המחסור הקבוע שלנו בכוח אדם גם השכר שאנחנו משלמים עלה מאוד. ולאירועים שאנחנו עושים במוצ"ש מגיעים הרבה פחות אנשים. חלקם אומרים לי במפורש: סליחה, אבל אנחנו בהפגנה, בקפלן. אני מבינה את זה".

לאחר שהתרגלנו בשנתיים של הקורונה להזמין אוכל מבחוץ, נראה שגם אחרי המגיפה אנחנו מתקשים לשנות את ההרגלים הללו ומתקרבים לאמריקנים בהוצאות על משלוחי אוכל.

בכל הקשור למשלוחים – מסעדות היוקרה בבעיה, כי האוכל שלהן עדין ומורכב מדי ולא עובר טוב במשלוחים. אבל גם כשהכל עובד היטב, חברת המשלוחים היא עוד שותף, שנוסף ל"שותפים" הקיימים של כל מסעדן: מס הכנסה, מע"מ, הביטוח הלאומי, ארנונה, שכר דירה, ועוד. כיום רק שליש מההזמנות בממוצע נעשה דרך המסעדה עצמה, והשאר דרך "וולט". ומסעדות שלא נמצאות ב"וולט" מקטינות מראש את נפח המכירות שלהן בעשרות אחוזים.

השפית אביבית פריאל: "כשהמגיפה נגמרה, זה היה תור הזהב שלנו. כולם יצאו מהבתים ורצו לבלות, לאכול ולשתות. לצערנו זה נפסק ומתחילת השנה אנחנו מבחינים שחל מפנה ממשי לרעה. פחות ופחות אנשים יוצאים, ואלה שמגיעים – נראה כאילו הם מקפידים על כל שקל שהם מוציאים"

שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות, מסעדנים רבים שעימם שוחחנו טענו שהעמלה של וולט, 27% למשלוח, לא משאירה להם סיכוי לרווחיות.

"קודם כל, העמלה של וולט היא לא 27% אלא 31.5%, כי מדובר ב־27% פלוס מע"מ. זאת אומרת שמכל 100 שקלים של הזמנה במסעדה וולט מקבלים 31.5 שקל, שזה המון".

אז אי אפשר איתם ואי אפשר בלעדיהם?

"וולט מספקים שירות ייחודי ומהיר, במיוחד לאוכל שממש בנוי למשלוחים כמו סושי, המבורגר או פיצה. זה מאוד נוח. מצד שני, הם שחקנים מאוד דומיננטיים, וזה מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים. למשל, הם מחתימים את המסעדנים על הסכם כובל שלא מאפשר להם למכור את האוכל שלהם במחיר נמוך יותר למי שמגיע פיזית למסעדה. זה מייצר בעיה אקוטית, כי המסעדות כבולות לתמחור הגבוה ואין להן אופציה, כי אין תחרות מול וולט. נוסף על כך, לא כל מסעדה מתאימה לעבודה עם וולט, כי שולי הרווח איתם מאוד קטנים. צריך נפח גדול מאוד של עבודה כדי להחזיק מעמד איתם, כי העמלה שלהם פשוט פסיכית".

אבל מתברר שגם עבור השליחים עצמם המצב מתחילת השנה אינו מזהיר. "יש ירידה משמעותית בעבודה", מספר שחר, צעיר תל־אביבי שמשלים הכנסה בערבים במשלוחים בחברת שליחויות גדולה ומוכרת.

"אני נכנסתי לזה בקורונה, כשהעבודה הקבועה שלי הופסקה וחיפשתי הכנסה, ובעיקר השתגעתי בבית מרוב שעמום. בהתחלה זה היה כסף טוב. פעם היית פותח את האפליקציה והיתה עבודה בכל יום ובכל שעה. היום אנחנו מרגישים ירידה. משפחות, לדוגמה, הן המקום הראשון שחוסך במשלוחים, כי זה הפך להיות עסק יקר עבורן – משלוח למשפחה זה בסביבות 300 שקל, שזה המון. כיום אפילו פיצה שמגיעה במשלוח זה מעל 100 שקל למשפחה. לרווקים זה לא משנה, ולא מרגישים שם ירידה, אבל משפחות מבזבזות פחות בחצי השנה האחרונה על משלוחים.

"אם אתה שואל אותי, יש לכך עוד סיבות מלבד המחיר הגבוה. אם אתה מסתכל עליו ברמה החודשית, אתה מבין שאתה מגיע לסכומים גבוהים אפילו לתל־אביבים. גם איכות המשלוח משחקת תפקיד חשוב. יש מאכלים שלא מגיעים טוב במשלוח ואתה מתבאס שהזמנת אותם.

"יש עכשיו גם טרנד בריאותי – אנשים לא רוצים לאכול ג'אנק אחרי שבקורונה כולם הפכו לבטטות. במשלוחים אתה לא יכול להזמין ברוב הפעמים אוכל בריאותי, או שהוא לא מגיע טוב. אבל לדעתי מדובר בגלים – ברגע שהמצב הכלכלי ישתפר, גם העלייה במשלוחים תחזור להיות חדה, כי מי שהתרגל לתעשיית הנוחות לא יוותר עליה".

ברמן: "העמלה של וולט היא לא 27%, אלא 31.5%, כי מדובר ב־27% פלוס מע"מ. זאת אומרת שמכל 100 שקלים של הזמנה במסעדה, וולט מקבלים 31.5 ש'. בנוסף, וולט מחתימים את המסעדנים על הסכם כובל שלא מאפשר להם למכור את האוכל שלהם במחיר זול יותר"

לא רק בעבודתן של המסעדות הורגשה לאחרונה ירידה משמעותית, אלא גם בעסקי האירוח האחרים, הקשורים לאוכל ולאירוח באופן עקיף. ג', המעדיף להישאר בעילום שם, מנהל עם אשתו ובתו חברה המובילה סיורי אוכל, ומארגן לזוגות או למשפחות ארוחות פרטיות בביתו ובבתיהם של בשלנים אחרים, בעיקר אתניים. הוא מספר שמאז תחילת השנה נפח העבודה שלו ושל כל העוסקים בתחומו ירד בעשרות אחוזים.

איך אתה מסביר את זה?

"ההסבר היחיד ההגיוני הוא על ציר הזמן. מאז שהחל הסיפור של הרפורמה, או ההפיכה המשטרית, יש לאנשים כנראה הרבה פחות מצב רוח להתארח, לטייל ולאכול. ייתכן גם שהחרדות מפני העתיד הוציאו להם את החשק".

מתי אתם הכי מרגישים את זה?

"במיוחד בשבתות, שהיו אצלנו ימים חזקים מאוד. מה שקרה זה שעכשיו כל הזוגות, שהם הלקוחות הפוטנציאליים שלנו, הולכים בשבתות להפגנות. זה כנראה יותר חשוב בעיניהם מעוד סיור או ארוחה. כשאין לנו אירוע, אני בעצמי הולך במוצ"ש להפגנות בקפלן, ואני תמיד אומר שם לאשתי: תראי את כל הזוגות האלה. זה בדיוק קהל היעד שלנו: בני 50 ומעלה, משכילים, הכנסה ממוצעת ומעלה. אנשים סקרנים, שכבר טיילו בכל העולם ואכלו בכל מקום, אבל תמיד מחפשים משהו חדש לגלות או לאכול.

"כל זוג כזה שנמצא בהפגנה הוא זוג שלא מגיע למסעדה או לסיור, או לאחת הארוחות האתניות שנהגנו לארגן בבתים פרטיים של בשלנים. אני בטוח שגם המסעדות, במיוחד באזור המרכז, מרגישות את הירידה בעבודה במיוחד במוצ"ש, בגלל האפקט של ההפגנות שחוסמות את העיר. וגם בגלל שהמפגינים הם עשרות אלפי אנשים שחיים בין חדרה לגדרה, והם בדיוק קהל היעד של התעשייה הזאת. אגב, גם חברות ההייטק, שהיו לקוחות גדולים שלנו ושלחו המון עובדים לימי כיף או לגיבושים, כמעט נעלמו לנו לאחרונה, אולי בגלל המשבר שמשפיע גם על הענף שלהן".

יכול להיות שזה קשור גם ליוקר המחיה?

"כנראה. המחיר של חוויית אירוח ממוצעת אצלנו עלה ב־20% – זה לא מעט. ואם מגיעה משפחה של שמונה או עשרה אנשים לחגוג איזה אירוע, ההוצאה שלהם יכולה להגיע לאלפי שקלים. זאת אומרת שהעשירונים שיכולים להרשות לעצמם את החוויות האלה כל הזמן מצטמצמים".

אז למה שלא תורידו מחירים?

"כי אז זה לא ישתלם לנו. בסוף גם אנחנו מאכילים אנשים, בבתים או במסעדות, שגם בהן הכל התייקר. ואני לא מאשים אותם. לכן גם אתה חייב להעלות מחירים, למרות שאתה יודע שבכך אתה מאבד קהל פוטנציאלי. זה מעגל שכולנו כלואים בתוכו".

מה היה יכול לעזור לכם?

"הורדה של המע"מ בכמה אחוזים על מוצרי מזון היתה מוזילה מאוד את הכל. בצרפת יש 5% מע"מ על מזון. המדינה יכולה לוותר לפחות על חלק מה־17% האלה שחונקים את כולם. אני עצמי, כמו כולם, גובה את הכסף הזה מהלקוחות שלי ומעביר אותו למדינה. לא צריך לחפש יותר מדי דרכים להשאיר כל שנה כמה מיליארדים פנויים בידי הציבור. הפחתה של המע"מ בכמה אחוזים, שהיא החלטה פשוטה יחסית, תשיג בדיוק את המטרה הזאת. אחרת נמשיך להיות מדינה עשירה עם אזרחים עניים, שזה הכי נורא בעיניי".

עוד ענף שנפגע לאחרונה מהמצב הוא ענף האירועים. ש', בעלת שירות קייטרינג ותיק באזור המרכז, מסבירה: "האירועים שלנו נמכרים מראש, כך שהקיץ למעשה נמכר כבר בחורף. בענף שלנו כבר עברנו תקופות איומות, מלחמות ומבצעים וקורונה ומה לא. מכל זה למדתי שהפתרון היחיד בעסק כמו שלנו הוא לדחוף קדימה ולהשתפר כל הזמן".

איך את מסבירה את המשבר הנוכחי?

"בשנים האחרונות נפתחו באזור המרכז כמה מסעדות מאוד יקרות ויוקרתיות, עם תפריטי טעימות נפלאים שמחיריהם יכולים להגיע לכמה מאות שקלים לזוג. נדמה לי ששם עיקר המצוקה כרגע, כי באקלים הפוליטי והחברתי הנוכחי, אנשים מהססים להוציא כאלה סכומים. אבל אני רואה את התקופות הקשות האלה כמנגנון ניקוי.

"הענף מנקה את עצמו ממסעדות שהיו לא רווחיות גם קודם, או שחיו ממש על הקצה בענף שגם ככה הרווחיות בו מאוד נמוכה. יש גם הרבה אנשים שבתקופות כאלה שואלים את עצמם בשביל מה אני צריך את עבודת הפרך הזאת, ופורשים. אבל אנשים לא יפסיקו לצאת ולאכול וגם לא לחגוג ולהתחתן. ואולי בגלל המשבר תיפסק האופנה של חתונות ענקיות עם 600 או 800 מוזמנים".

הבעיה הגדולה באמת של ענף המסעדנות בישראל היא כוח האדם. ובמילים אחרות – אף שהשכר עשוי להיות גבוה יחסית לענפים אחרים במשק, לבעלי המסעדות קשה מאוד למצוא עובדים מקצועיים ואמינים לטווח ארוך.

כבר בשנת 2018, בעקבות חוסר משווע בידיים עובדות, המדינה אישרה מכסה של 1,500 עובדים פלשתינים לענף המסעדנות. בדצמבר 2021 אישרה השרה איילת שקד להגדיל את המכסה ב־500 עובדים נוספים. עם הגדלת מכסת האישורים לפני שנה, בתקופתו של גנץ כשר הביטחון, ב־20,000 עובדים פלשתינים נוספים וחלוקתה לענפי השירותים השונים במשק, גם מכסת הפועלים הפלשתינים המיועדים לעבודה במסעדות גדלה, אבל גם בה אין די כדי להקל את המצוקה.

מי שמכיר את הבעיה הזו על בשרו ממש הוא המסעדן התל־אביבי יקיר ליסיצקי, הבעלים של מסעדות "רעמסס" ו"בוקסה" ברוטשילד ומסעדת "85/15" בכיכר רבין, המעסיק לא פחות מ־130 עובדים.

ליסיצקי, מה מצב כוח האדם אצלכם?

"קטסטרופלי. כל ההון האנושי ברח מהענף הזה כבר בתקופת הקורונה. בחו"ל מלצר זה מקצוע וברמן זה מקצוע. זה לא קיים במדינת ישראל. ובנוסף, המדינה מקשה מאוד על העסקת עובדים זרים".

ואיך המצב בכלל?

"תשמע, הרווחיות במרבית ענף המסעדנות נמוכה ונשחקה ל-7%-6%. זה אומר שאם יש בחודש מסוים כמה ימי חג, שבהם המסעדות סגורות, החודש כולו יורד לטמיון. היתה תקופה שבה ימי השיבוש היו חמישי, בשבת העיר כולה נסגרה בגלל ההפגנות והרווחיות נשחקה מאוד. רק בימים אלה הענף מתחיל להתמודד עם ההפסדים של מארס ואפריל".

העליתם מחירים?

"כן, העלינו בכמה אחוזים, אבל בכלל לא בפרופורציה להעלאות המחירים שספגנו מהספקים שלנו, שלאחרונה איבדו לגמרי את הבלמים עם מחירי חומרי הגלם".

מה היית מצפה שהממשלה תעשה כדי להקל עליכם במעט?

"הורדה של המע"מ בכמה אחוזים, הורדה של מס החברות באחוז או שניים והתייחסות שונה לגמרי לענף המסעדנות והתיירות. צריך לזכור שאנחנו היחצנים והשגרירים של המדינה, כי בסופו של דבר כל התיירים יושבים, אוכלים ושותים אצלנו. אבל במקום שיקלו עלינו, קורה הדבר ההפוך: עליית הריבית ייקרה מאוד את החזרי ההלוואות שניתנו לעסקים בענף ההסעדה בפריסה של 10-5 שנים קדימה. ובמקרים רבים, מדובר בהתייקרות של אלפי שקלים בחודש".

ברמן, למה כל כך קשה למצוא עובדים? הרי הענף שלכם משלם לא רע.

"בעיית כוח האדם כבר הגיעה אצלנו לממדים הזויים. השכר כל הזמן עולה, אבל לא מגיעים אלינו אנשים. התעשייה כולה נסמכת היום על עבודתם של מבקשי מקלט ועובדים פלשתינים שמכירים את מצוקתנו ודורשים שכר גבוה. לא ייתכן שעלות מעביד של עובד ניקיון תעבור את ה־20 אלף שקל בחודש. זה לא סביר".

למה הישראלים לא רוצים לעבוד אצלכם?

"הישראלים, אם הם מגיעים, עובדים בפרונט, במסעדה עצמה, אבל מאחור חסרים לנו עובדים, וגם במטבח. אפשר להבין את זה. איזו אמא חולמת שהבן שלה ישטוף כלים במסעדה? המצוקה שלנו גברה גם מפני שבגלל החוק החדש, 'חוק הטיפים', המלצרים לא יכולים לקבל את הטיפים שלהם במזומן, זאת אומרת נטו, אלא רק בתלוש, זאת אומרת כברוטו. אז אנשים צעירים מעדיפים לעבוד כשליחים בוולט, שם הם מקבלים את התשלום במזומן בסוף המשמרת. וזו בעיה מאוד קשה למסעדנים. יש מסעדות שמצמצמות את פעילותן רק בגלל מחסור בכוח אדם. רק אם מצליחים למצוא מספיק עובדים למשמרת, פותחים את המסעדה".